1כתב ריא"ז האומר אל יכני ה' אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה או שאמר יברכני ה' או ייטיב לי ה' אם אעשה או אם לא אעשה אם עשיתי ואם לא עשיתי הרי זו שבועה שהרי מכלל לאו אתה שומע הן והרי זו אלה ושבועה ואיזו היא אלה שיש עמה שבועה האומר לחברו משביעך אני שלא תעשה כך וכך ואם עשית תבא עליך כך קללה וענה אחריו אמן וכן אם נשבע הוא עצמו בענין זה כמו שמבואר במסכת סוטה בפ' שני. כששונה אדם עם חברו ראוי לכנות כגון אם רוצה לומר יככה יאמר יכהו ואפי' המקרא שכתוב גם אל יתצך לנצח יכנהו ויאמר יתצהו שלא יראה כמקלל חבירו אלא בשקורא בתורה בכנסת או המלמד לתלמידו אינו ראוי לכנות: האוחז בידו ס"ת או אחד משאר ספרים שיש בהם אזכרות ואמר הריני נשבע בתורה זו או שהשביעו חבירו בה וענה אמן הרי זה שבועה הואיל והיה הספר בידו ונשבע בו דעתו על השמות הנזכרים בו היה הספר מונח על גבי קרקע ואמר הריני נשבע בה הרי זו אינה שבועה שאינו אלא כנשבע על הגוילין של ספר ואף ע"פ כן מחמירין בשבועה זו לעם הארץ ואומרים לו שהוא שבועה ושצריך למשאל עליו כאילו היא שבועה גמורה ואם ת"ח הוא אינו צריך שאלה. ואם אמר הריני נשבע במה שכתוב בתוכו דעתו על האזכרות שבתוכה ואע"פ שמונח על גבי קרקע והרי זה שבועה גמורה וענין זה מבואר בפ' ב' דנדרים ואין חילוק בזה בין נשבע בתורה בין בשאר ספרים שיש בהם האזכרות הקדושים:2ונראה דאע"פ דמחיקת השם אסור גרם מחיקת השם שרי כדמשמע פרק כל כתבי ואין לומר דהא דשרו לגרום המחיקה היינו בכה"ג שהוא כתוב על בשרו דאינו מקומו וקי"ל דשם שלא במקומו לא קדיש כדאיתא בפ"ק דערכין ולחד פי' פרש"י שם ר"ל לא קדיש השם כלל והלכך כיון דלא קדיש השם שרי לגרום מחיקתו אבל בכה"ג שנכתב על הקלף וכתוב המקרא עם השם בכתיבתו אולי אסור זה אינו חדא דההוא פי' שהביא רש"י שם הוא בטל כמו שכתב רש"י שם וכן הוא דעת התוספות וכל המפרשים דודאי לעולם השם עצמו הוא קדוש אפי' נכתב שלא במקומו והוא שנכתב לכונת השם ותו דהתם בפ' כל כתבי קרא קא דייק עשיה הוא דאסור גרמא שרי ומדלא מחלק תלמודא משמע דבכל ענין גרמא שרי ל"ש נכתב במקומו או שלא במקומו ודעת הגהות מיימ' פ"ו מהל' יסודי תורה נראה דס"ל ג"כ דגרמא מותר שהביא הברייתא במסקנת התלמוד שם פ' כל כתבי אלא שמדבריו נראה דלא שרי אלא בדלא אפשר בע"א: ונראה דאפי' עושה מעשה אלא שמכוין לתקן שפיר דמי כדאיתא בהלכות סופרים וכן משמע בהגהות מיימ' פרק ו' מהלכות יסודי תורה ז"ל אבל דיו שנפל על הכתב מותר למוחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן ע"כ הרי דאע"פ שהוא מוחק שם השם להדיא אפ"ה שרי כיון דכוונתו לתקן ואין לומר דאותה מחיקה שהתיר שם ההגה"ה היינו היכא שהמחק גופו הוי תיקון דא"כ תקשי לך במאי עסקינן אי בטיפת דיו שנפלה אינה בענין שמחקה האותיות אלא שדבקו זה לזה ובא להתיר להפרידן מאי מחיקה שייך הכא ואי זה סלקא דעתין הוה לן לאסור בענין זה כיון שאינו נוגע באותיות השם וא"ת דמיירי שנפלה הטיפה בתוך אות השם והתיר לנו להסירה מתוכו אכתי אין כאן בכה"ג מטעם מחיקה אלא מטעם חק תוכות הוא דאיכא אלא ודאי דמיירי בענין שמוחק את השם להדיא ואפי' הכי שרי אע"פ שאין במחיקה ההיא תיקון ודכוותא פרש"י פ"ג דבכורות וכן מיי' פ"ק מהל' פרה גבי פרה אדומה שיש בה שערות ראשן משחיר ועיקרן מאדים שיכול לגזוז ראשי השחור במספרים ולא חיישינן לאיסור גיזה כיון שאינו מתכוין לגוז אלא לתקן הפרה ואע"פ שהוא גוזז בהדיא ותדע דכל ההגהה לא באה אלא ללמדנו דין מחיקה שהרי הביאה בהל' מחיקת השם ולא בדיני ס"ת וכן הובאה פ"ה ממסכת סופרים לגבי ענין מחיקה מיהו אפשר שיהיה חילוק בין היכא שמכוין לתקן אותו השם עצמו שמוחק ובין היכא שמוחק כדי לתקן שמות אחרים וא"ת אי מיירי שהדיו מוחק את השם פשיטא שיכול למחקו כיון שהוא מחוק וי"ל דאעפ"כ אצטריך סד"א כי היכי דאשכחן מחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס שחייב כדאי' פרק שמונה שרצים ופ"ה דבכורות ופ"ה דמנחות הכי נמי מוחק אחר מוחק לחייב קמ"ל. וא"ת ומנין שאינו כן ועוד אם אינו כן למה צריך תנאי זה שיהיה מכוין לתקן. וי"ל דטיפת דיו שנפלה על השם הוי דומיא דמטיל מום בבעל מום דאיתא בפ"ה דבכורות גבי בכור שאחזו דם דהתם אותו דם משוי ליה לבכור בעל מום הכי נמי האי דיו משוי ליה לשם מחוק וכי היכא דהתם אם אי אפשר לרפאות הבכור בלא הקזת דם במקום שעושה אותו מום ובעלמא שאינו בכה"ג מדאורייתא שרי להטיל מום בבעל מום ומדרבנן אסור והכא משום דאיכא פסידא שאם לא יקיזוהו במקום שעושהו בעל מום ימות שרינן ליה להקיזו במקום שעושהו בעל מום כדאיתא בתוס' פ"ה דבכורות דף ל"ג ול"ד ובתוס' מנחות פ"ה דף נ"ו הכי נמי גבי דיו שנפל על השם אע"פ שהשם מחוק ומדאורייתא שרי למוחקו מדרבנן אסור מיהו כשמכוין לתקנו אע"פ שמוחקו מדרבנן נמי שרי כיון דאין דעתו אלא לתקן אבל אין לדמות דיו שנפל על האותיות ובא אחר ומחקן למחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס דהתם שום אחד מנייהו לא עביד מעשה כמעשה שעשה הראשון אלא כל חד עביד מעשה חדש ומחדש דבר במה שלא היה עשוי כבר דמחמץ אחר מחמץ פירושו שלש הא' בחימוץ ובא אחר ואפה שהראשון לא עשה מעשה גמור והשני מסייעו כמו שפרש"י להדיא פ"ה דמנחות דף נ"ו וז"ל מחמץ אחר מחמץ כלומר כל המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך וכן הפי' במסרס אחר מסרס מה שאין כן במטיל מום בבעל מום דכשהבהמה בעלת מום ובא אחר והטיל בה מום אינו מחדש בה שום דבר שלא היה בה גם כן מתחילה ומעשה הראשון היה מעשה גמור וה"ה כשעולה טיפת דיו על האותיות ומחקם כולם והיינו טעמא דהמתיר להטיל מום בבעל מום מודה דאסור לחמץ אחר מחמץ ולסרס אחר מסרס כדאמר התם דהכל מודים במחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס דחייב אפי' מדאורייתא. ואינו נראה להוכיח מכאן דהכותב שם בכוונת השם בטעות שיהיה מותר למוחקו כיון שאינו מכוון אלא לתקן דעד כאן לא שמענו שיהיה מותר למחוק כשמכוין לתקן אלא היכא שהשם ההוא בעצמו לא היה מתוקן מתחילה כגון שנפל עליו טיפת דיו ודכוותה בשערות פרה אדומה מותר לגוזזן מפני שהם שחורות ופוסלות אותה ובגיזה זה מתקנן אבל היכא שהדבר ההוא כתקנו וזה בא למוחקו כדי לתקן דבר אחר נראה דלא שרי וכן נראה מהרא"ש ומביא דבריו הטור י"ד סימן ער"ה איני מתיר לתקן הפרשות פתוחות וסתומות שכתבן בטעות מפני שיצטרך למחוק מאותיות הנכתבים וחיישינן פן יפגע באותיות השם מיהו לתקן אותו השם עצמו אפשר דשרי למחוק מאותיות שכתבו לשם קדושת השם כדאיתא במס' סופרים פ"ה והגהת מיימ' בשם רבינו שמחה פ"ג מהל' תפילין שאם היה צריך לכתוב השם וכתב יהודה שהטיל בו דלית עושה מדלית ה"א ומוחק ה"א האחרונה והיינו טעמא משום שמתקן אותו השם בעצמו ואף גם זאת האחרונים מחמירים ועיי' בכתבי הר"ר ישראל ז"ל באורך וסופר שטעה וכתב ב' אלהים שצריכין להיות חול ואיהו כתבן לשם קדושת השם נראה דהכל תלוי בכוונת הכותב כמו שכתב סמ"ג לאוין ג' והוכיח מההיא דפ' הבונה ופ' הקומץ דכל שנתכווין לשם קדש אע"פ שבטעות היה אזלינן בתר כונתו והוי קדוש. וכן יש להוכיח ממס' סופרים פ"ה דאיתא התם היה צריך לכתוב יהודה וטעה וכתב השם אע"פ שהטיל בו ד' מעכבו וכותב יהודה אחר ואע"ג דהתם בשאר ספרים שאינן ס"ת מיירי מכל מקום למדנו משם דאזלינן בתר כוונת הכותב הכי נמי אותו אלהים שכתב בכונת קדש אע"פ שראוי להיות חול חייל עליה קדושה לענין מחיקה ולענין פיסול ס"ת. כד"ן:3ולענין נדוי ושמתא שכתב הר"ז פרק הגוזל בתרא בשם רב פלטי נראה ומספר פתיחא אתה לומד כי מי שהוא בשמתא גם אין לומדין את בניו תורה דהא כתיב ביה והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת ולענין מקלל ומבזה חבירו כבר כתבנו קצת הדברים פ"ק דקדושין ופ' החובל. ובהגהות מרדכי דפ' החובל כתוב יש חרם ר"ג ז"ל שלא להזכיר לישראל שנטבע בכפירה ומעשה בא' שחירף חבירו והזכירו שנטבע בכפירה והיה שם יהודי אחד וא"ל הס מהזכיר שהרי נגזר על זה ולא הזכיר מי הגוזר ושאלו לרש"י ז"ל אם זה שהזכיר לזה שנטבע בכפירה בר נדוי הוא מאחר דאיכא חרם ר"ג או דלמא כיון דלא ידע ליה להאי חרם בשעה שהזכיר פטור מן החרם. והשיב כי גוזרי גזירות אינם מכוונים לענוש השוגים שאינם יודעים הגזרות אלא מקללין כל שיודע בה ומפקפק בה ולא עוד אלא אפי' שגידף וחירף עוד לחבירו אחר שנאמר לו שיש חרם בזה כיון שלא הזכירנו שם מי שגזר על זה לא פקפק בגזרתו ולא בא לכלל נידוי ולא הוי כאפקרותא למהוי בנדוי עד דידע מאן גברא רבא דאזמניה ואפי' אם באו להחמיר אין להטיל עליו רק חרם של סתם גזרה ולא נדוי של גדול עולם כיון שלא ידע בו ואם היה המתרה מאנשי דינו של מחרף אין זה קרוי ידיעה לפי שלא היה נאמן עליו כסבר לשתקו הוא בא ועוד כתב רש"י ז"ל באם יתברר שר"ג גזר בנדוי עולם שלא להזכיר גנאי זה לא לבעל תשובה ולא לדורי דוריהן והתרו למכנה בשמו אז הוא מנודה לעולם וחל עליו נדויו מיד אע"פ שלא התריע בשופרות כשנידה אבל כל זמן שלא נתברר שגזר ר"ג על המגנה כך יש לנו לדון ולומר שלא היה בדעתו דר"ג לגנות המגנה כ"כ שלא יועיל לו היתר דיודע היה שא"א שלא יולדו פריצים שיזכירו לחבריהם גנותם ויודע היה שלא יולד אחריו גדול להתיר נדויו לבאים אחריו ובודאי אם עבר איש נדויו בחייו ולא בא להתיר נדויו אין לו היתר עולמית אבל עבר על נדויו לאחר מותו יש לו היתר ואפי' אמר כל העובר יהא בנדוי לאאמר אלא שינהגו בו חביריו נדוי כמשפט כל דור ודור עד שיפייס באנא שא נא וילקה ואח"כ כל בי עשרה שבצבור שלוחי ר"ג הן להתירו כי י"ל שלא גזר ר"ג אלא על הדור לנהוג בו נזיפה ונדוי לפי דעתם וכן הקורא לחבירו עבד יהיה בנדוי הפי' כך הוא ע"כ ונראה מדברי רש"י ז"ל שזכרנו דלדידיה ס"ל דכיון שעבר אחד דברי ר"ג וגזירתו מיד הוא בנדוי ממילא מבלי שינדוהו אנשי הדור מיהו מצינו לר"ת דס"ל גבי השומע אזכרת ה' מחבירו וכו' וגבי הקורא לחבירו עבד וכו' דאינו בנדוי עד שישמתו אותו וכן כתב סמ"ג עשין ד' בטור י"ד סימן של"ד ומדברי הגהה נראה דאין חלוק בין מה שאחז"ל הקורא לחבירו עבד וכו' שגזר נידוי עליו ובין גזרות ר"ג ואם במאי דאמור רבנן שהעושה אותה יהא בנדוי אין בנדוי עד שישמתו אותו גם במאי דתקון ר"ג נראה דאינו בנדוי עד שישמתו אותו ומאחר דבהגהה משוה דין קורא חבירו עבד לתקנת ר"ג א"כ פליגי רש"י ור"ת אהדדי בכל ענין ואולם צ"ע דהא בפ"ק דקדושין משמע מדברי רש"י דמפרש לההיא דהקורא לחבירו עבד כפי' ר"ת ולולי כי ההגהה במרדכי שזכרנו משוה אותם היה נראה לומר דלכולי עלמא חרם ר"ג חייל מיד ממילא לכל העובר עליו וכמו שנראה מדברי רש"י דאיהו גזר בחרם ונידוי כל העובר על התקנה אבל גבי קורא לחבירו עבד לא כוונו חכמים לנדות כל הקורא לחבירו עבד אלא שאמרו שהעושה כך הוא בר נדוי כמו שאר דברים שחייבו חכמים נידוי לעושה אותה ואעפ"כ אינו מנודה עד שינדוהו ונפקא מיניה לפי' זה כי בגזרות דרבנן שאמרו בהם דהעובר עליהם הוא בר נידוי אי הוי מלתא דתלוי בכבוד של אדם ורוצה הלה למחול על כבודו משבקינן ליה מנידוי כמו שכתב טור ח"מ סי' כ"ז גבי מי שחייב נידוי מפני שהפקיר בב"ד שאם רצו ב"ד למחול על כבודם ולא לנדותו הרשות בידם כל עוד שלא היה שם הפסד בכבוד הבורא ית' ואפשר דה"ה נמי בקורא לחבירו עבד דאע"ג דהוא בר נדוי אה רוצה הלה למחול על כבודו אין לנדותו אבל גבי תקנות ר"ג אי אפשר לומר כן דהא איהו גזר ונידה לכל העושה כך ואין עוד בידי אדם למחול על הדבר וצ"ע ומה שנוהגים לכתוב על האגרות דאיכא חרם דר"ג. נראה דאם הפותח האגרת יודע שיש חרם ר"ג בזה דאז אפי' לא היה האיש שרשם על האגרת החרם בר סמכא ואפי' תימא שאינו מנודה הפותח עד שינדוהו מ"מ הוי הפותח בנידוי דכיון דבר נידוי דר"ג הוא בדין נידהו וכל אדם יכול לנדות כל עוד שבדין מנדהו וכן מצינו דאמור רבנן השומע אזכרה מפי חבירו צריך לנדותו ולא חלקו בין אם השומע בר סמכא או לא בכל ענין הוי נדויו נדוי דבדין מנדהו וכן המתרה בחבירו שלא יאכל פירותיו ולא שמע ונדהו נדויו נידוי ואין חילוק בין אם המנדה חכם או לא בכל ענין הוי נדויו נדוי כיון דבדין נדהו וכל זה אפי' לר"ת ואצ"ל לרש"י ז"ל כד"ן:
